על ראשי הרשויות הערביות להילחם על עצמאותן, ולא על עוד כמה תקציבים עלובים. העזרה האמיתית של מוסדות המדינה והתכנון תגיע בדמות הקצאת שטחי מסחר, תעשייה ומשרדים לשם הגדלת ההכנסות העצמיות של הרשויות ונטרול הצורך בהישענות מוחלטת על תמיכה ממשלתית.

רוב מוחלט של הרשויות המקומיות הערביות נמצאות בתחתית הדירוג החברתי הכלכלי, ורובן מוגדרות כרשויות חלשות מבחינה תקציבית. כלומר, הן רשויות שמתקשות לספק שירותים לתושבים בצורה נאותה. לאחרונה פתחו ראשי הרשויות הערביות בצעדי מחאה, בצל מגפת הקורונה שחשפה את היכולות המעטות של השלטון המקומי הערבי באספקת שירותים לתושבים בעת משבר וחירום. ראשי הרשויות ביססו את טענותיהם בנתונים המעידים על תקצוב ממשלתי ירוד ביחס למשקלם של האזרחים הערביים באוכלוסייה, ללא ספק טענה זו מוצדקת ודורשת בדיקה ותיקון ממשלתי.

יחד עם נתוני התמיכה הממשלתית, ראשי הרשויות הציגו נתונים המעידים על הכנסות עצמיות נמוכות מאוד ברשויות הערביות, וזהו בעצם הפיל שבחדר. עיון מהיר בתקציבי הרשויות המקומיות מראה לנו בבירור שהחמצן העיקרי של הרשות המקומיות הוא ההכנסות העצמיות אשר מורכבות בעיקרן מארנונת מגורים "ומהארנונה שלא למגורים", חשיבות רבה מיוחסת ובצדק לארנונה שלא ממגורים אשר מורכבת מהארנונה שהעסקים והתעשייה משלמים לרשות המקומיות, ארנונה זו כפולה בערכה מארנונת המגורים. ומבחינה כלכלית היא כדאית יותר לרשות, כיוון שהצרכים המוניציפליים של העסקים והתעשייה מעטות מאוד, בעוד שהרשות גובה מהן ארנונה כפולה. הרשויות הערביות סובלות מחוסר ממשי בתקציבים עצמיים שמקורן מארנונת העסקים והתעשייה, הסיבה הפשוטה היא היעדר אזורי תעשייה ועסקים ביישובים הערבים. האחריות להגדלת ההכנסות העצמיות מוטלת על הרשויות המקומיות, ראשי הערים והצוותים המקצועיים ברשויות נדרשים לגרום לעסקים לפתוח עסקים בערים, ולפעול להקמת אזורי תעשייה המניבים רווחים כספיים.

לעניות דעתי, לזה השלטון המקומי הערבי זקוק בצורה מיידית - הטמעת החשיבות של פיתוח כלכלי עצמאי ברשויות. שהרשויות לא יסתמכו על התקצוב הממשלתי ויפעלו להגדלת ההכנסות העצמיות ע"י הכנת תוכניות אסטרטגיות למשיכת עסקים ותעשייה ליישובים הערבים. הבחירה באסטרטגיה הזו קשה ודורשת מאמצים מרובים, אך מעניקה לרשויות עצמאות כלכלית לטווח הארוך. 

לפני כמה שנים התבשרנו בתוכנית ממשלתית בעלות של 15 מיליארד שקל לתמיכה ברשויות הערביות, ללא ספק התוכנית סייעה לרשויות ושיפרה את השירותים לתושבים הערבים, אך רחוקה מלהיות מספיקה לצמצום הפערים ולחיזוק ארוך טווח של הרשויות הערביות, אינטואיטיבית אנו חושבים בצורה לינארית ומבקשים עוד תקציבים בתקווה לתקווה לפתרון הבעיה. אך זה מחזק את הבעיה לטווח הארוך, כך שמגדיל את התלות במשרדי הממשלה, וספק אם פותר את הבעיה בטווח הקרוב.

מחאת הראשי ערים הערביות בכוחה להיות הזדמנות היסטורית. הגיע הזמן שראשי הרשויות ילחמו על עצמאות הרשויות, ולא על עוד כמה תקציבים עלובים. השלטון המקומי הערבי זקוק לחכות ולא לדגים, והחכות הן שמוסדות המדינה והתכנון יסייעו לרשויות בהקצאת שטחי מסחר, תעשייה ומשרדים לשם הגדלת ההכנסות העצמיות של הרשויות ונטרול הצורך בהישענות מוחלטת על תמיכה ממשלתית. מחאת הרשויות שהתבטאה בשביתה ממושכת ובאמצעי מחאה אחרים חייבת להתמקד בשורש הבעיה, הכנסות עצמיות נמוכות ברשויות. והצעד הראשון צריך להיות דרישה ממשלתית בהקצאת יותר שטחי מסחר, תעשייה ומשרדים לשם הגדלת ההכנסות העצמיות בעתיד ונטרול התלות המוחלטת בממשלה.

כתבה זו פורסמה במקור בגלובס:

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001329598#utm_source=Apps&utm_medium=SharedTo

אין מי שפספס את המגפה האמיתית של הקורונה, מגפת השנאה לקהילה מובחנת-קהילת החרדים.  

נגיף הקורונה שמאפשר להשליך את כל הסטראוטיפים, חוסר הידע, שיח בוטה ומכליל על עשרות אלפי אזרחים חרדיים שאינם מודעים לכך ולא ניתנת להן הזכות להגיב הגם שרובם הגדול ממושמע.

איני מסירה ולו גרם מהאחריות של המנהיגי החברה החרדית ואף הציבור על התנהלותם בתחילת פרוץ  משבר הקורונה, והם מחויבים לחשבון נפש עצום. אך דווקא כאן ישנה את האחריות עלינו הציבור הרחב להבין את הנסיבות.

החברה החרדית היא חברה בה קיימים אלמנטים מבניים של היררכיה, אחריות הדדית וקהילתיות שבימים טובים יותר ראויה להערצה. אך חוזקות אלו הפכו דווקא לנקודות התורפה בזמן המשבר.

בזמן בו הציבור הישראלי יקבל את העדכונים לנייד, החרדי אולי יקרא את המידע למחרת בבוקר בעיתון.

הקהילתיות בה החברה מתפארת במצבי שמחה ועצב, בחגים, בשמחות ובשבתות, הפך למוקד אסון. 

ונוסיף לזה את צפיפות הדיור בה משפחות עם מספר נפשות גבוהה מתגוררות בדירת 60 מ"ר היא זאת שהפכה את התפרצות הקורונה למסיבת הדבקה טראגית.

מה עוד שמגביר את אי הוודאות והכאוס היא מדינת ישראל שכרשות התעלמה מצרכיה הייחודיים של אלו ולאורך ימים ארוכים השאירה את המגזר החרדי ללא קהילה ותיווך, תוך ציפייה שבתים אשר אינם מחזיקים אף רדיו בביתם יצייתו להוראות.

אכן, ישנן קהילות אשר אורח החיים שלהם מקשה על תגובה מהירה, אך מנגד הכללה היא מקור כל טעות. 

ניתן לקחת את טלזסטון כדוגמה לרשות חרדית בה על אף מגבלותיה הטכנולוגיים המסרים חלחלו היטב לשטח והיא רשות חרדית אחת מיני רבות בה הוכח כי גם החרדים יודעים להתנהל במשבר. 

מרגע שהמסרים החלו להגיע לציבור החרדי ניתן להבחין בשינוי המגמה והציות הכמעט מוחלטים שהתרחשו. את פסקי ההלכה המהפכניים המחייבים ציות מוחלט, איסור תפילה במניין, קריאה לציבור לפנות לרשויות לדווח על מפרי ההנחיות(תחשבו על השינוי המנטלי החרדי) וכל זאת ללא פשרות. מה שמוכיח כי עם יותר הכרות סובלנות ורגישות ניתן להבנות אמון ולהגיע לכלל המגזרים בחברה הישראלית.

והנה, הזדמן לנו דווקא עכשיו להוכיח סולידריות. כולנו פגועים, סובלים ובאותה הקטסטרופה. אך כאן קוראת לנו ההזדמנות לעצור הכל ולהוכיח מנהיגות אחרת. להושיט יד ולהתמקד בלסייע, להשקיט את הרפש, לנהוג בהגינות ולפעול באנושיות. 

את חשבון הנפש הפנימי של החברה החרדית ואת חשבון הנפש של מנהיגיה והרשויות נשאיר לימים טובים יותר ונטולי אמוציות, שהתיקון יעשה מתוך רצון לתקן ולבנות ולא מתוך מקום של להאשים ולהסית.

כי בסוף כשהנגיף יחלוף נישאר אנחנו כאן כולנו, חילונים וחרדים דתיים וערבים, ומרסיסי אמון יקשה עלינו ליצור משהו.